הסיפור הזה שונה במקצת מהסיפורים האחרים ולמעשה הוא מורכב משלושה קטעים שונים בזמנים שונים, במקומות שונים בעולם ומנקודת זווית של שלושה אנשים שיש ביניהם קשר. ולפני שאתם אומרים משהו על העיסוק המאסיבי בסיגריות, קחו בחשבון שאז, יחד עם קפה ונשק, זה כל מה שהיה בהישג יד.
כשנחת בבנקוק, לא ידע לוסטיג למה לצפות. כלומר, הוא קרא כל מה שרק אפשר על בנקוק, ומה שאפשר לעשות שם ולאן צריך ללכת ואיפה לבקר. כמו בסרטים ובספרים ובסדרות הטלויזיה, קודם כל הציץ לסוף של הסיפור ולפעמים אפילו קרא את סיפור הסרט מבעוד מועד. וגם עכשיו, בבנקוק, כבר ידע מה קורה ובאיזה מקום ותיכנן קודם כל ללכת לעשות מסאז' – כי זה מה שעושים בתאילנד ואחר כך ללכת לחייט שאת שמו קיבל מאוהד מהעבודה, כדי לתפור חליפה.
דבר אחד זה לקרוא על מזג האוויר החם ולח ודבר אחר הוא להרגיש אותו ולכן, הופתע ממשב הרוח החמה כאשר יצא משדה התעופה הממורק והממוזג, כשהוא מגניב מבט לתיירים הגרמנים והבריטים השזופים, שיורדים מהמטוס זוגות זוגות, ללא מזוודות מיותרות, בחולצות פרחוניות ומכנסיים קצרים. כבר ידע מקריאת כל האתרים באינטרנט, על תיירות הסקס המשגשגת ואפילו קרא ראיונות עם נשים מנוצלות בתנאי עבדות ומייד החליט כי מבחינה מוסרית אסור לו לעשות שום דבר מהדברים שעליהם מספרים שצריך לעשות בבנקוק, חוץ אולי ממסאז', כי הרי כולם עושים אז למה הוא לא. וחוץ מזה, חשב פתאום, למי אני חייב דין וחשבון? אני טס חצי עולם, אני בכלל בעבודה עכשיו, מה אתם רוצים ממני?
המונית הורודה הריחה מסיגריות ישנות ומריח מזגן ממוחזר. לפחות היה נעים לשבת באוטו ולהביט מתוך החלון אל העיר הענקית שהלכה וצמחה אל מסביב לכבישים ולגשרים ולכבישים הנוספים על העמודים. חיכה לראות צמחייה אקזוטית, מקדשים מסתוריים ופסלי בודהה ענקיים, כיאה למזרח הרחוק. אלה משום מה התחבאו מאחורי בנייני משרדים גבוהים, חנויות אופנועים ורהיטים, מגדלי זכוכית ובנייני דירות.
לאט ובהתמדה, נדחקה המונית אל רחובות שהצטופפו והצרו יותר יותר, עם מכוניות וקטנועים וטוק-טוקים שהסיעו תיירים ועגלות מזון וחנויות. הנהג נדחק אל סמטה צדדית שפתאום הפכה לכניסה למלון גבוה ומודרני, מסתתר מאחורי בניני קומות.
בתוך המלון המתחבא גם המעליות הסתתרו מאחורי סידורי פרחים גבוהים. בחדר, הניח את המזוודה, הביט בעניין באריזת הקונדומים שהוצבה במקום בולט על המיני בר ופענח את מפסקי החשמל הדיגיטליים. אחרי שחיבר את המחשב, התפשט, מצא בארון ולבש חלוק בד דק. ישב על המיטה, בהה, ולא ידע מה לעשות.
במצב זה מצא את עצמו לוסטיג פעמים רבות. גבר, לבד, עם חדר במלון, בעיר זרה, ללא שום התחייבות וכל עיתותיו בידיו. יכול לעשות כל דבר שהוא והוא פשוט, תקוע. יושב ובוהה, בחלון, מעביר ערוצים בטלויזיה, קורא את כל החוברות הצבעוניות בחדר ומסרב להודות לעצמו כי בעצם הוא לא כזה הרפתקן, שמחפש חוויות ואירועים ברחובות בלתי מוכרים.
ואז מגיע שלב התירוצים – אני עייף מהטיסה, ממילא הכל סגור עכשיו, אין לי כוח, אולי להזמין רום סרוויס? כמה עולה בכלל מסאז'? זה מלא כסף, עדיף בחוץ. ובכלל, כבר מאוחר, תשע וחצי, חם בחוץ. טוב, קודם אתקלח ואז נראה. בעודו יושב על האסלה חשב שדווקא יום המחר מסתדר יפה מכיוון שהחליט שהוא ממש חייב לתפור חליפה אצל החייט ההודי שעליו המליץ אוהד מהעבודה. מייד נזכר באביו ודחק את המחשבה מראשו, אולי מחוסר נוחות או מאיזה נקיפות מצפון. אני לא אשם, נסעתי בעניני עבודה אמר שוב לעצמו. הם מטפלים בו יפה וממילא הוא לא ממש צריך אותי שם. עוד תירוצים.
התוגה התאיידה עם המקלחת, ופתאום הבין שמהצהריים לא אכל דבר. הרעב הכריע את הכף והוא יצא אל הרחוב.
לאחר שהלך את הרחוב לאורכו, קנה שקית עם פרוסות אננס באחת העגלות, והביט בהשתאות בעגלות האוכל הצלוי, המבושל והמטוגן, חזר חזרה למסעדה סמוכה למלון, שהבחין בה קודם. העירבוביה ברחוב הממה אותו. בתי הקפה, עגלות האוכל, מוניות ורודות, צהובות וירוקות, דוכנים שבהם מוכרים כל דבר שאפשר לגבות עבורו כסף, פועלי עיריה שמתקנים מדרכה, הטוק-טוקים המשתחלים בין המכוניות, רוכבי האופניים, ומעל על עמודים, רכבת עילית שעוברת כמו נחש מואר בדרכה בקומה העליונה. באוויר העיר, מתערבבים ריחות הטיגון, גזי הפליטה של המכוניות, המים (הוא הניח שזה מים) על המדרכות, קולות בעשרים שפות ומוזיקה שנשפכת מהברים ובתי הקפה הצפופים.
וזה היה דבר טוב כי כל אלה מייד דחקו מראשו הכל והוא התמלא ברשמים וסיפק את אווירת העיר הזרה. בתחושה קלילה, שהיתה כמעט כאילו השתכר, התיישב במסעדה והזמין לפי תמונות – כרגיל, יותר אוכל ממה שיכול היה לאכול – אבל המחיר הזול וההרגשה הטובה, דחקו את שיקול הדעת.
ומכיוון שכך, נהנה גם מהטלויזיה הרועשת, מהמרק שהיה חריף יותר מיכולותו, וצלחת פירות הים הענקית שלא אכל אפילו מחציתה.
במקום לחזור למלון, החליט לנסוע לשוק הלילה. כדורי נייר כחולים ומוארים היו תלויים על גבי חוטי החשמל מעל מסדרונות השוק והרחבות שבין החנויות ונראו כאילו צפו באוויר. הוא עבר בין עשרות החנויות הצפופות והביט שעה ארוכה ב"מסאז' הדגים" בקיטון שבו המבקרים הכניסו את רגליהם לאקווריום גדול ומלא דגים שכרסמו את כפות ואצבעות הרגלים, תהליך שלפי השלטים הגדולים בכניסה, הבטיח גדולות ונצורות לבריאות הרגל ולהרגשה הטובה הכללית.
הוא לא התעצל ונכנס לעוד ועוד מעברים מקורים והציץ בחנויות הבגדים, הרהיטים, מזכרות ושעונים מזוייפים, גבוה מעל התאילנדים הנמוכים, כמעט דרך על שחקני קלפים שישבו על הרצפה ותהה לעצמו, איך הם כולם חיים וממה מתפרנסים. לאט לאט הורדו התריסים והצפיפות החלה פוחתת. כשלא ראה מוניות פנויות בחוץ, לרגע התחיל ללכת ברגל בשדרה הרחבה, ואפילו חשב לחזור ברגל למלון. אחרי 10 דקות ויתר על הרעיון ועצר מונית, ירוקה הפעם.
בחדר הקריר, בדק דואר במחשב, נשכב במיטה ושוב לא הצליח להרדם. לא שלא היה עייף אבל השינה ברחה ממנו, כמו סבון חלקלק במקלחת. וכמו העיר בחוץ, התערבלו בראשו הרשמים של השעות האחרונות. פתאום חשב על דפנה, על אישתו לשעבר ועל הילדה. נזכר ברשימות שבארגז הפעולה הזרוק אצלו על המושב האחורי באוטו, והחליט שיחליט על זה אחר כך, כי היום ומחר הוא עוד בחופשה שהרוויח ביושר. ולמרות זאת, עדיין לא יכל לישון. שוב לבש את החלוק הנעים ועמד בחושך מול החלון. מיקי הנעלם הפריע לו ולא עזב אותו לנפשו.
מה איכפת לי בעצם? חשב. גם אני הייתי במלחמה. גם אני ראיתי אנשים מתים. אז מה. לא ברחתי לשום מקום, לא התחרפנתי. ומה הוא בשבילי בכלל? הבעל שעם אשתו אני נפגש כבר חצי שנה, מדי פעם? אני יודע מיהו, אני לא רוצה לדעת עליו כלום. שקרן. זה מה שאתה, מספר לעצמך סיפורים. אתה רוצה לדעת מיהו, אתה רוצה למצוא אותו ואתה רוצה להביט לו בעינים ולומר לו – הכל נכון, הכל בלתי נסבל והכל חסר משמעות לחלוטין. ואי אפשר להתחמק ואי אפשר לישון בשקט בלילה ואי אפשר לעבור ליד חלונות פתוחים מבלי לחוש צמרמורת בלתי מודעת בגב, כאילו רוח קרירה שנוגעת בעורף, והמאמץ שהוא כבר מודע לחלוטין, להביט לאחור ולהתכופף, כי אולי תחטוף כדור.
בנקודה הזאת, הלך לפתרון הקל שהתחבא בעומק המקרר הקטן בשידה. שני בקבוקוני ויסקי קטנים הכבידו עליו מספיק כדי להיכנס למיטה ולעצום עיניים.
בלילה חלם שאביו עומד עם המספריים השחורים בידו, גוזר לגזרים את החליפה שהוא לובש – את הז'קט את המכנסיים ואת החולצה. הוא עומד מול אביו כשהוא נוטף קרעי בד בתחתוניו בלבד ורצועות הבד נערמות מסביב לרגליו. זהו, אומר אביו בסיפוק. עכשיו זה בסדר.
בבוקר לקח לו זמן להבין איפה הוא נמצא. מקלחת, ארוחת בוקר. הפקיד את המזוודה בשמירת חפצים ונתן את הפתק עם הכתובת לנהג המונית. לאור יום, העיר נראתה אף גדולה יותר ושוקקת חיים עוד יותר מאשר בערב לפני. במונית, פתאום קלט, שאף פעם אבא שלו לא תפר לו שום דבר. טוב, אולי תיקן לו מכנסיים או בגדים אבל לא תפר לא אף פעם כלום. בעצם, אף פעם לא ביקש ואביו אף פעם לא הציע. ועכשיו הוא נוסע לחייט הודי בבנקוק.
בקושי מצא את החנות בקואסן, מאחורי מאות דוכני בגדים, תכשיטים ואוכל. הוא חלף על פני החנות לפחות פעמיים ולבסוף שאל אנשים שסובבו אותו והצביעו על החנות ממש מאחוריו.
החנות נראתה כמו שצריכה להראות חנות של חייט. והרפר החייט נראה בדיוק כמו שחייט הודי צריך להראות. למרבה הפלא, הוא לא לבש חליפה אבל כן היה לו טורבן לבן. באנגלית אדיבה, הציע את מרכולתו. לוסטיג התענג על בחירת הבדים, למרות שלא הרגיש בהבדל בין צמר כזה או אחר. ישב ובכובד ראש בחר לעצמו את בד לחולצות, מישש ויצא איתו לאור השמש וחכך בדעתו איזה סוג מאנז'ט (רגיל או צרפתי) לעשות.
אחר כך, תוך שהוא שותה מהפחית שהביא לו העוזר, נתן להם לקחת את מידותיו על גבי דרגש קטן. הם סיכמו על חליפה וארבע חולצות ושתי עניבות וחפתים. אחר כך סיכמו שיבוא לקראת הערב, כדי למדוד פעם שניה. לוסטיג יצא לאור השמש מרגיש כמו לורד אנגלי שזה אתה ביקר אצל החייט הקבוע שלו בסביל רואו. לא, בעצם לא לורד אנגלי, ג'יימס בונד עם חליפה לפי מידה. הוא עצר לקנות אננס ומנגו ובעודו הולך עם השקית ומתענג על משולשי אננס טריים וקרים, חשב לעצמו, לוסטיג, רלי לוסטיג. בכיכר, מצא לעצמו ספסל מוצל וחשב איך זה ללבוש חליפה מצמר אנגלי, התפורה למידותיך.
בכל בוקר, כאשר קשר את העניבה, נזכר ארטק באותה פעם שלקח אותו אבא שלו ללונדון. סבא שלך לקח אותי ועכשיו אני לוקח אותך. אנחנו אנשי עסקים ואתה צריך חליפה של אנשי עסקים. כשמחה על ההוצאה המיותרת וציין שאפשר בהחלט לתפור חליפה מצויינת בשכונה אצל גבריאליאן, חייך אביו חיוך דק שכבר למד שאומר – "יכול להיות, יכול להיות, אבל אני אבא שלך ואני מבין בזה יותר ממך". וזה חיוך שחתם דברים רבים, חליפות, אנשים, נשים וסוגי הסיגריות שבהם סחרו כבר חצי מאה.
בלונדון, הלכו לחייט, לקחו מידות ותפרו חליפות שלושה חלקים וחולצות. אחר כך טיילו בעיר, הלכו לסרטים, חיפשו ומצאו הופעות ג'אז שאביו כל כך אהב ואפילו תפס הופעה של הרולינג סטונז, עם בחורות היסטריות ועשן סמיך של חשיש באוויר.
החליפה האפורה שקנו אז, החזיקה מעמד יפה והזדקנה איתו בכבוד. בלי להגיד לאביו, הלך לגבריאליאן שתיקן אותה ואף הוציא קצת בד, אבל חוץ מזה, התאימה לו יפה והלמה כעת את שיערו הבהיר המאפיר ואת שפמו הלבן והגזוז בקפידה.
מהמראה ניבט אליו גבר נאה (זקן מדי, זקן מדי), עם שיער שפעם היה בהיר וכעת הלבין, עיניים כחולות, שלא דהו על אף 74 שנותיו ומשקפי הקריאה, שנתלו בשרשרת על צווארו. אפו החד ושיערו הבהיר תמיד גרמו לאנשים להתפלא כשסיפר להם שהוא ארמני. ארמני? הרי יש להם אף גדול ושיער שחור והם שחומי עור, כמו יהודים, לא? אבל גם אביו וגם סבו ואף סבי סבו, בתמונה ישנה שמצא, היה להם את אותו אף ישר, שיער בהיר ועינים כחולות שקופות. כנראה שאיזה רוסי התגנב אלינו אי-פעם חשב ארטק.
אחר-כך הלך לחנות. היה קצת מצחיק מצידו לקרוא לעסק של עשרות שנים ומיליוני דולרים בשנה "חנות", אבל משום מה, זה מצא חן בעיניו וכולם התרגלו ואפילו התפלאו קצת לקרוא "טבק חקוביאן" על השלט שהתנוסס לרוחב חזית המשרד והמחסנים.
כשנכנס למשרד והתיישב ליד השולחן שלו, הכבידו עליו המחשבות שלא מרפות ממנו זה זמן. הילדים גדלים אבל לא מתעניינים בביזנס. אנטואן הבכור, הסתובב במרבית זמנו ליד הקזינו עם החברים המרונים שלו מהמזרחית. ארם, היה נער חולמני שנראה כי לא יכול לקשור לבד את השרוכים. הפלסטינים הטרידו אותם על בסיס קבוע אבל עד כה, אפשר היה לסגור הכל בכמה ארגזי סיגריות, משובחות אמנם, אבל המחיר היה נסבל והם היו עוזבים אותו בשקט, עד הפעם הבאה. נוסף על כל אלה, הגיעה המלחמה והפעם הרגיש יותר אי-ודאות מאשר בפעמים הקודמות.
על הקירות, הביט על התמונות שתיארו את בית העסק המשפחתי. סבו, השכיל להבין מבעוד מועד את מה שעתיד להתרחש בתורקיה, וברח עם כל משפחותו מביתם באנטליה – אחיו נסעו מעבר לים לאמריקה, והוא ירד דרומה לביירות. ב-1925 קיבל את הזיכיון מחברת הטבק המצרית ואחר כך מהצרפתים והאמריקאים. טבק חקוביאן, הביאה לביירות ולפיכך לכל לבנון את מיטב הסיגריות מכל העולם ושמם הפך למילה נרדפת לטבק בעיר. אם ידעת לבטא את שם הסיגריה, היית מוצא אותה אצל חקוביאן.
סבא ארם היה איש העולם הגדול, עם קופסת סיגריות גדולה ומוכספת שבה החזיק שווה בשווה סיגריות גלואז בלי פילטר וסיגריות מצריות של Kriyazi frères שתמיד דיבר עליהם בכבוד כדוגמה לאנשי עסקים ויזמים – אמנם יוונים אבל גם כן אנשים טובים מאוד.
תור הזהב היה כאשר הגיעו הצרפתים. הם אהבו קפה, וסיגריות מכל הסוגים והמינים. כמובן שבראש עמדו הגלואז עם הקסדה המכונפת והרקדנית המרדנית של ג'יטאן, אבל גם היו רגילים לסיגריות המצריות השמנות. נוהג היה להחזיק את קופסת הפח של קיריאזי עם ציור בית החרושת, והמקפידים אף גילגלו לעצמם לבד סיגריות מטבק מיוחד שסבו לא היה מוכר לכל אחד, ונשמות טובות טענו שערבב לשם קצת חשיש, להעצמת החוויה.
היה או לא היה, על כך ארטק לא ידע להגיד דבר ורק זכר מאותם ימים את הקופסאות הצבעוניות מרחבי העולם ואת אותו יום מרתק שבו בילה יום שלם עם סבו, בחברת צרפתים עליזים שהגיעו בדרכם מלוב חזרה לפריז. אחד מהם, צעיר וגבוה, הראה לו את המצפן ואת מד הגובה וסיפר לו כי בטיסת לילה, השמים שחורים והחול לבן וכאשר מביטים אל עבר השמים המנוקדים ביהלומי כוכבים מרגישים לפעמים כאילו נופלים למעלה. ארטק ישב שאל אותו כמה זה קשה להטיס מטוס וכמה כוכבים יש לדעתו בשמים. בעיניים מחייכות, צייר לו הטייס הצעיר מגדלים, שועלים, פרחים, ופירמידות וסיפר לו על החול החם של המדבר, ועל הקרירות של המים בבאר בלב היובש הגדול בסהרה וגם על ההרים הגבוהים בדרום אמריקה ועל הקור העז מעל האנדים. וארטק רק שאל אותו המון שאלות והביט אליו בהערצה ושמח שהטייס מדבר איתו ממש כמו שמבוגרים מדברים עם מבוגרים.
אחר כך היו צריכים ללכת וכשנפרדו, נתן הטייס לארטק מימיה שסיפר שהיתה איתו במדבר הגדול ואמר לו שתמיד ימלא אותה במים טריים, על כל צרה שלא תבוא. סבו, צחק בקול רועם, אנטואן, עזוב את הנכד שלי בשקט! אל תמלא את הילד בשטויות, יש לו מספיק משלו. ואנטואן צחק והדליק סיגריה מצרית ריחנית – יש לך נכד מיוחד, ארם, שמור עליו טוב טוב.
אחרי כמה שנים, הביא לו סבו ספר בצרפתית, על טייס שמתרסק במדבר. משום מה, היה לילד הקטן בספר שיער בהיר ועינים כחולות והוא שאל המון שאלות. ארטק למד את הספר בצרפתית בעל-פה, עשה את סבו גאה כשקרא בקול ובסתר ליבו תהה, האם זה אותו אנטואן שאת מיימיתו היה ממלא כל לילה לפני שינה, במים טריים, לכל מקרה.
ארם סבו כבר מת מזמן, וגם אנטואן כבר איננו, נעלם בסוף המלחמה הגדולה, אי שם ורק תמונה אחת מנציחה את המפגש ההוא, לפני חצי מאה. זה ומימיה שאותה הקפיד תמיד למלא במים טריים ושעמדה על שולחנו.
הם נכנסו חמישה, חמושים ולמרות שלא פגש אותם קודם, זיהה כי הצרות מתחילות שוב. במבט על פניהם הבין שהפעם הדבר לא יסתיים בסיגריות. בתחילה חשב שיהיה זה שוד וכל הסחורה תיעלם. הוא טעה בגדול. כששאלו מי בעל הבית, הצביעו לכיוונו. מייד ניגשו אליו.
הם הניסו את העובדים ועל כך לפחות שמח. החמישה נשארו עם ארטק לבד בחנות הגדולה. שנים הביאו את חומר הנפץ ומילכדו את השולחן, ופיזור עוד מטענים בין ארגזי הסיגריות.
הם הושיבו אותו ליד השולחן, קשרו אותו ומילכדו אותו גם. בטוב ליבם השאירו לו את קופסת הסיגריות הכסופה ומצית.
החישוב שלהם היה פשוט. הישראלים יבואו והם יכנסו לחנות, כי כל החנויות האחרות סגורות ונעולות וחוץ מזה – מחסן סיגריות שלם! אי אפשר להתעלם מזה. יראו זקן בכיסא, יכנסו ואז אללה יקח אותם.
ליד השולחן, ישב ארטק וחשב לעצמו על כך שיש לפחות מזל שהילדים לא מסתובבים בחנות ושבסך הכל, חי חיים טובים. אבל, חשב, זה באמת הולך להיות יום מחורבן ביותר.
היום הזה התחיל מאוד גרוע. בקושי הספקנו לפרוק אחרי המארב, ששוב לא קרה בו דבר וכבר אמיר הביא עדכונים חדשים על זה שנצטרך להתקדם בדחיפות לכיוון העיר ולהתחיל "לחזק את האחיזה שלנו". אהה, בהחלט, אחיזה בביירות. כולם הבינו את המשמעות של העניין ואף אחד לא מצא כוחות להתחיל לזוז כדי להתארגן. הבוקר נגרר בעצלתיים, כשאנחנו משלימים ציוד, מסדרים את הנגמ"שים ובעיקר רוצים לישון אחרי הלילה.
ואם זה לא הספיק, גמרנו את הסיגריות של נאוורו. כלומר נשאר לנו עוד קצת נובלס אבל זה לא היה ממש זה. אפילו כשדני הציע ללכת העירה להביא סיגריות, זה לא היה מצחיק. זכר הנוטלה עוד היה צרוב במדים שלי.
סוף סוף הגיע אמיר בריצה, וזרק את הפקודות. אנחנו מצטרפים לצנחנים ומטהרים את השכונה הקרובה אלינו. גולנצ'יקים קיבלו את הטנקים ויחברו ממערב. הסתכלנו על המפה, הבטנו לעבר העיר. תראה את זה ככה, אמר דרור, בטוח נמצא שם סיגריות.
בצוות שלנו עשינו התארגנות עצמאית. ליאון וסלבה ילכו רגלי ויתנו לנו גיבוי. ראיתי את הפחד של ליאון ולקחתי אותו הצידה. זה הדבר הכי טוב שקורה לך. אנחנו בטוח נחטוף ואתה, סלבה ישמור עליך, אתה יודע איך הוא. אני יודע איך הוא, חזר ליאון בקול חלול. הבנתי אותו. ללכת רגלי לבד עם סלבה בביירות נראה לליאון פחות בטוח מאשר לשבת מאחורי האלומיניום הדקיק של הנגמ"ש.
דני ישב על הנגמ"ש השני, עם נווארו ודרור ואני התמקמנו בשלנו.
הזדחלנו ברחובות ללא אירועים מיוחדים. פה ושם הבחנו בכלי רכב במרחק אבל לא היה טעם אפילו לרדוף אחריהם.
חילופי ירי נשמעו מסביב אבל לא לידנו. המשכנו להתקדם. הפיצוץ הראשון התרחש ממש לפנינו וחסם את נתיב הנסיעה שלנו. אחרי שהעשן התפזר, ראינו שאין נפגעים והמשכנו להתקדם, מנסים לעקוף את הרחוב. פיצוץ נוסף הסיט אותנו שוב ואחר כך שלישי. דני קרא לנו לעצור. ירדנו אל מאחורי הנגמ"שים.
אל תצחקו עלי, אמר דני, אבל נראה לי שאנחנו צריכים לחזור. למה, שאל אמיר. כי מובילים אותנו לאיזה מקום כאן וזה לא מוצא חן בעיני. הנתיב שלנו נחסם כבר פעמיים ואנחנו נוסעים בכיוון שלא תיכננו. אני מרגיש שמישהו מתכנן לנו אחושלוקי של מלכודת. אמיר הלך לבדוק בקשר וחזר. החדשות לא טובות, הצנחנים מרותקים מאש צלפים די חזקה בכיכר וממתינים לטנקים. פיצוץ חזק הרעיד את האדמה, העיף אותנו לאספלט וסיים את ההתלבטות שלנו. סלבה וליאון חברו אלינו, מזיעים אבל בריאים ושלמים. סלבה "מצא" שניים, דיווח ליאון וסלבה אישור בניד ראש. סיפרנו להם את התוכנית וסלבה התחיל לתכנן לעצמו נתיב.
לבשנו את אפודים, לקחנו כל מה שאפשר ויצאנו ברגל. הנגמ"שים התקדמו מאוד לאט, נותנים לנו סוג של מחסה.
בתי הרחוב סגרו עלינו מכל הצדדים. הלכנו בשכונת מגורים, מנחשים שיש אנשים מאחורי התריסים. עברנו קפה אחד שהיה פתוח וישבו בו כמה אנשים שהסתכלו עלינו בעניין.
חלבן אחד זאב, חלבן אחד זאב, צרצר מכשיר הקשר על הגב. חלבן אחד זה אני, וזאב זה סלבה. זאב, זה די ברור ואני הייתי חלבן כי ככה סלבה טעה בפעם הראשונה שנפגשנו.
- רות.
- יש לי מקום טוב, גבוה.
- רות
- יש הרבה עבודה בשבילכם. קדימה לכיוון הצומת
- רות, שמור עלינו
- רות, חלבן
התריסים המוגפים הזכירו לי עיירה ממערבון. אי שם מולנו יש מישהו שמחכה לנו. אבל בינתיים שקט. סלבה אמר הרבה עבודה, ואם הוא אמר הרבה אז זה אומר יותר מ-3, כי על מספר כזה לא היה טורח לשתף אותי. בעוד דני דרור ואני מתקדמים בזהירות ומחפשים מטענים, מלכודות וכל דבר חשוד שאר הצוות מסתכלים לכל הצדדים ומחפים עלינו. בחלון הוולבו שלידו עברתי, ראיתי קופסת מרלבורו ותהיתי עד כמה זה יהיה בסדר מצידי לשבור את החלון ולקחת את הקופסה. ניגבתי את האבק מהזכוכית כשהכדורים פגעו בקיר לידי. אתם רואים, מי אמר שסיגריות עלולות להזיק לבריאות? מהריצפה ירינו קדימה לעבר הסימטה. קפאח קידם את הנגמ"ש ותפעל את האפס חמש. היריות פסקו.
סוף סוף יצאנו לצומת הגדולה. היא היתה גדולה והיא היתה ריקה. בפינה הצפונית היה בניין קומות גבוהה, ששם בטח התמקם סלבה. כל החנויות היו מוגפות למעט החנות הגדולה בפינה המערבית, עם שלט מזמין "טבק חקוביאן".
יותר מזל משכל, אמר לי דרור.
עצרנו להתארגן והחלטנו שאם מישהו רוצה ללכוד אותנו, זה המקום. במקום להכניס את הנגמ"שים, התחלנו להידחק בין הבנינים והסימטאות כדי להגיע לצומת מאחור ואולי, עם קצת מזל, ללכוד את הציידים שלנו.
סלבה פתר לנו את ההתלבטות. שלוש יריות שלו התניעו מלחמת עולם שלישית של מקלעים, נשק קל וטילי אר.פי.ג'י שעפו לכל הכיוונים. אלה שארבו לנו ספגו פגיעה והתחילו מוקדם מדי. הגענו מאחור והסתערנו. זה היה קצר, אלים ורועש מאוד. האזניים צלצלו כשרעש היריות והפיצוצים הדהד בין הבניינים. לידי ראיתי את דני מסתער וזורק רימונים. כשסוף סוף השתרר שקט, ספרנו 10 מחבלים. אמיר חטף רסיסים ביד ובכתף אבל לא התבכיין. חבשתי אותו יפה והושבנו אותו בנגמ"ש להירגע. סלבה וליאון ירדו מהגג, מרוצים מאוד. כולם היו מזיעים ומאובקים.
יצאנו בזול, אמר דני, בוא נלך להביא סיגריות.
בחנות האפלולית הבחנתי במוכר הבודד שיושב ליד השולחן, לבוש בחליפה אפורה. לפני שהספקנו לומר משהו, הוא שאל, אנגלית, צרפתית? ערבית? אינגליש, אינגליש, עניתי אוטומטית.
- עשיתם עבודה יפה אבל לא סיימתם.
- למה אתה מתכוון?
- תתקרב בזהירות ואז תראה.
הזקן ישב על מטען ועישן סיגריה.
- אני ממולכד
- אני רואה
- ויש עוד בין הארגזים
יצאנו החוצה.
מה עושים? שאל דרור. אין ברירה, צריך לחלץ אותו? תגיד אתה בהכרה, יש שם חומר נפץ שירים את כל הרחוב הזה וגם אותנו. אז מה, נשאיר אותו ככה.
רגע, אמר דני, חכו רגע.
החלטנו לבדוק. דרור ואני לבשנו את הציוד ונכנסו פנימה שוב. החנות היתה קרירה ונעימה. הזקן ישב ליד השולחן והביט בנו בשלווה שהעבירה בי צמרמורת. היה ברור לי שהוא לא חלק מהעניין ופתאום מאוד רציתי להציל אותו, לשבת איתו בחוץ ולדבר איתו קצת, על כל דבר, חוץ מאשר על המלחמה.
דרור נכנס בין הארגזים ואני התעסקתי בזקן. למזלנו חיסלנו את מפעילי המטען אבל עדיין, האיש ישב על חומר נפץ.
זיהיתי את החוטים ואת המרעומים. מצאתי גם זוג חוטים נוסף ועוד מטען קטן מתחת לשולחן. השקיעו בו החבר'ה. אם זה היה עובד, היתה נשארת במקום מאפרה מאוד גדולה.
לקח לי כמעט שעה לנטרל אותו ועוד שעה לנקות את החנות.
הוצאנו אותו החוצה ונתנו לו מימיה. הוא סירב בנימוס וחזר לחנות. משם יצא עם מימיה ישנה בת מאה וקופסאות עגולות ושחורות, עם אותיות בצבע זהב. הוא חילק אותן לכולנו. ישבנו לעשן בפתח החנות. האיש הזקן הציג את עצמו
- ארטק חקוביאן
- מיקי גולדשטיין
- תודה
- בבקשה. תודה לך על הסיגריות.
- טוב זה לא מסחר הוגן. הצלת את חיי ואני נותן לך סיגריות
- תאמין לי, היינו מוכנים לעשות הרבה בשביל סיגריות היום, כי לנו כבר אין.
- בסדר מיקי גולדשטיין, קנית לך חבר כאן בביירות.
- יפה מצידך, עד עכשיו אף אחד לא רצה להיות חבר שלי פה.
- בוא תיכנס לחנות, נשתה קפה.
- טוב מר חקוביאן, אבל אני מבשל אותו.
- בסדר, אבל תקרא לי ארטק.
- מוסכם, ארטק. אתה יודע, היום הזה הוא לא כל כך גרוע כמו שחשבתי שיהיה.
- אתה יודע, אני גם מתחיל להשתכנע שאולי אתה צודק.
- פחדת?
- כולם צריכים למות, לא?
- אין לי מה לענות על זה.
- נכון, כי זאת האמת.
-
עשינו קפה וישבנו בחנות. הוא הראה לי סיגריות מכל העולם, וסיפר על המימיה הישנה שלו ועל הטייס הצרפתי שנתן לו אותה במתנה. הוא סיפר על הילדים ועל אביו ועל סבו ואני רק הקשבתי ושאלתי אותו שאלות. חייל ישראלי מקומט וזקן ארמני אלגנטי, יושבים על כוס קפה בלב העיר המופצצת, כאילו זה הדבר הרגיל והפשוט ביותר שעושים שני בני אדם כשהם נפגשים. אולי הוא מצא לו זמנית בן שמוכן להקשיב לסיפורים שלו, אולי אני מצאתי לי זמנית אבא שדיבר איתי יותר משלושה משפטים ברצף? כמו אז גם עכשיו, אני לא יודע.
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
